רבקה ובר Psychology today בתוך "אלכסון" 2014

להמציא את עצמך מחדש

 ב-2002 עבד סטיב סילברברג כמתכנת בחברת השקעות והרוויח משכורת שנתית נאה בת שש ספרות. אבל הוא לא היה מאושר. "הייתי מתוסכל מהחיים התאגידיים," הוא אומר. חלק מהבעיה הייתה אסטרטגיית ההשקעות של החברה שלו: "אם הם חשבו שאפשר להרוויח מבירוא יער או זיהום נתיב מים, הם השקיעו בזה," הוא אומר. בשביל סילברברג אוהב הטבע זה היה דיסוננס צורם. נוסף על כך, השגרה דיכאה אותו. "ישבתי במשרד שלי כל יום וחשבתי, איך אוכל לבלות יותר בשטח?" הוא אומר. "רציתי לטייל, אולי לא בכל רגע נתון, אבל רבע מהשנה – זה יהיה מדהים לא?"

 

סילברברג הגיע זמן קצר לפני כן לגיל 40 והבין שהוא רחוק 15 שנה בלבד מהגיל שבו מת אביו מסרטן אגרסיבי. "אבי מעולם לא הספיק לעשות את הדברים שרצה לעשות – כמו לטייל או לצאת לשיט," הוא מספר. "הבנתי שזה חשוב לי. שזה הזמן." הוא התחיל לתכנן עסק חדש להדרכת טיילים בנופים המרהיבים ביותר באמריקה, שם הם יוכלו ליהנות מהמראות ובה בעת לשפר את כושרם. העסק לא יהיה יציב או רווחי כמו עבודת התכנות, אבל הוא היה מוכן להסתכן. "לא היו לי אישה או ילדים, ולכן יכולתי להרשות לעצמי להיכשל," הוא אומר.

בשנה שעברה הוביל סילברברג שנים עשרה טיולים והתפרנס אך ורק מהרווחים של מיזם טיולי הכושר שלו. "אני מרוויח רבע ממה שהרווחתי לפני כן, אבל איכות החיים שלי גבוהה מאוד," הוא מסביר "אתמול עשיתי סקי, ובעוד יומיים אני אדריך קבוצה בפארק הלאומי 'ביג בנד"


 

העצמי לעולם ישתנה

רבים מאיתנו חולמים על עתיד שונה מאוד מההווה. נעבור לגור בהוואי; נזנח את הרווקות לטובת חיי משפחה; ואולי נצייר ציורי קיר למחייתנו. אבל לא פשוט להגיע מכאן לשם, בעיקר בגלל כמה כוחות פסיכולוגיים רבי-עוצמה המקשים עלינו להמציא את עצמנו מחדש. למשל, יש לנו נטייה טבעית להשקיע את מרצנו בענייני היום הדחופים, לתפוס את העתיד באופן מעוות, או – גם אם אנחנו ממוקדים בעתיד – להמשיך לרדוף אחרי החלומות הלא נכונים. לעתים תכופות מדי אנו מוותרים דווקא כשאנו אמורים לתת גז, ומתעקשים להמשיך דווקא כשעלינו לוותר. אך ללא הערכה מפוכחת יותר של ההווה והעתיד שלנו, וללא גישה יעילה יותר להצבת מטרות והשגתן, נמצא את עצמנו חיים בעתיד שאנחנו לא באמת רוצים – עתיד שבו אנו חולים, מרוששים, בודדים, או פשוט חיים בתחושה של חוסר הגשמה.

אם אין לכם מטרות ארוכות-טווח, אתם מסתכנים בכך שתעשו הרבה דברים קטנים מדי יום בלי לתרום דבר לעתיד שלכם

"עלינו לסגל את זהויותינו לאורך החיים," אומרת ראוונה הלסון (Helson), פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. היא ניהלה את מחקר מילס, שבו עקבו החוקרים אחרי 120 נשים לאורך 50 שנים ובחנו תכונות אישיות, השפעה חברתית והתפתחות אישית, והוכיחו שמעולם לא מאוחר מדי להמציא את עצמך מחדש. "גם בגיל 60," אומרת הלסון, "אנשים יכולים להחליט שהם הופכים לאנשים שהם רוצים להיות. במחקר מילס, כתריסר נשים עברו שינוי אישיותי חיובי בין גיל 60 ל-70." אך כמובן שכדאי להתחיל מוקדם. "אי אפשר לעשות את הדברים הקשים תוך יום, או שבוע, ובמקרה שלי גם לא תוך שתים עשרה וחצי שנים," אומר ארט מרקמן, פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס באוסטין ומחבר הספרSmart Change. לפני יותר מעשור החליט מרקמן ללמוד לנגן בסקסופון במטרה להצטרף ללהקה. "צריך לתת לעצמך מספיק זמן כדי להשיג את המטרה שלך," הוא אומר.

אם אין לכם מטרות ארוכות-טווח, מזהיר מרקמן, אתם מסתכנים בכך שתעשו הרבה דברים קטנים מדי יום – תנקו את הבית, תשלחו מיילים, תראו טלוויזיה – בלי לתרום דבר לעתיד שלכם. גישה זו עלולה לעורר בכם חוסר מנוחה ותחושה של חוסר הגשמה. "המטרות הגדולות הן אלה שמעניקות משמעות לחיים," הוא אומר, "למשל להפוך להורה, או להתמחות בתחום מסוים." כיצד לדעת לאיזו מטרה עלינו לחתור? "דמיינו את עצמכם בעתיד הרחוק ושאלו: על מה אתחרט?" מציע מרקמן, ואז חזרו אחורה צעד אחר צעד והבינו כיצד להימנע מכך. "השתמשו בזה כשיטה לתכנון חייכם."

היו נאמנים לעתידכם

לפני שתוכלו להמציא את עצמכם מחדש עליכם לדעת מי אתם כעת. "אנשים צריכים להבין את יתרונותיהם, חולשותיהם, תשוקותיהם, את הסיפור שלהם," אומר רוברט סטיבן קפלן, דיקן בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד ומחבר הספר What You're Really Meant to Do. "ואז הם יכולים לבחון את המתרחש בעולם ולהתאים את עצמם להזדמנויות הנקרות בדרכם." אחד האתגרים הוא הערכה עצמית: לרובנו יש נטייה לתחושת עליונות מוטעית – אנו מאמינים שיכולותינו הן מעל לממוצע, אף על פי שלא ייתכן שדבר זה נכון לכולנו. זאת הסיבה שחשוב שנהיה כנים להחריד עם עצמנו כשאנו מעריכים את המאמץ הנדרש כדי לחולל שינוי משמעותי בחיים. דברו על חלומותיכם עם האנשים החשובים לכם, אנשים שמכירים אתכם היטב ושיהיו כנים לחלוטין לגבי יתרונותיכם וחולשותיכם. הם יעזרו לכם לאמוד את כישוריכם ולזהות את התשוקות האמיתיות שלכם.

מומחים לשינויי חיים מסוג זה אומרים שעלינו לתאם בין הדברים החשובים לנו באמת למטרות שאנו חותרים אליהן. אך לעתים קרובות מדי תוכניותינו העתידיות מושפעות יתר על המידה מאחרים – החבר הטוב שמתחנן בפנינו להצטרף לסטארט-אפ שלו, או האבא שמשתוקק לנכד. הלחצים החיצוניים האלה עלולים לנתק אותנו מערכי הליבה שלנו. "אם אינך עוברת תהליך של גילוי עצמי, אלא רק מקבלת את החלטותיהם של אחרים, את עלולה לגלות שעברו עשר שנים והנה את מביטה בעצמך ואומרת, 'זאת לא אני'," אומר ג'ון מאייר, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר ומחבר הספר Personal Intelligence.

ברוק רנדולף מאינדיאנפוליס הייתה רווקה טיפוסית בשנות ה-20 לחייה שהשקיעה את כל מרצה בקריירה בתחום השירותים הסוציאליים, אך למעשה, יותר מכל דבר אחר, היא רצתה לאמץ ילד מחו"ל. "זה היה רעיון שנבט בתוכי כשהייתי צעירה מאוד," היא אומרת. אבל היא הייתה צריכה לחולל שינויים משמעותיים מאוד בסגנון החיים שלה כדי שתהיה מסוגלת לפרנס אדם נוסף. "עבדתי כמו יזמת וגרתי בדירת שני חדרים," היא אומרת. "לא רציתי להשאיר את הילד כל היום עם מטפלות."

לסטודנטים באוניברסיטה יש ציפיות ורודות מדי לגבי בריאותם, אורך נישואיהם וכמות הטיולים שיעשו לאירופה בהשוואה למתרחש בפועל לפי מחקרים של מגמות באוכלוסייה

רנדולף נקטה סדרה של צעדים מחושבים כדי להגיע למטרה שלה. תחילה היא צמצמה שעות בעבודה, ואז קנתה בית. לאחר כמה חודשים של תשלומי משכנתא, היא השתכנעה שהיא מסוגלת לעמוד בהוצאות. רק אז היא התחילה בתהליך האימוץ – עברה בדיקות רפואיות, אספה את העמלות הנדרשות בסך 55,000 דולר והגישה את הטפסים הנדרשים לסוכנויות אימוץ בארצות הברית ומחוץ לה. היא נתקלה במכשולים – המרתף שלה הוצף, ושומרי הסף של כמה מדינות דחו את בקשתה מחמת רווקותה – אבל היא מצאה את הדרך להתגבר עליהם. בשנה שעברה, בגיל 32, היא אימצה ילד בן 6 מסמואה.

חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר קובעים שאנשים כמו רנדולף, בעלי הנעה פנימית – כלומר אנשים החותרים אל דברים הממלאים אותם סיפוק – מדוכאים פחות ומרוצים יותר מחייהם מאשר אנשים המונעים על-ידי גורמים חיצוניים ומנסים בעיקר להרשים את העולם החיצוני עם משכורת שמנה או תפקיד בעל תואר מרשים. לאנשים בעלי הנעה פנימית יש גם סיכוי רב יותר להשיג את מטרותיהם האישיות; כך התברר בסדרת מחקרים שהוביל קן שלדון (Sheldon), פסיכולוגי מאוניברסיטת מיזורי. הוא ראה שאנשים בעלי מטרות התואמות את תשוקותיהם הפנימיות נוטים להשקיע מאמץ מתמשך על אף המכשולים והסחות הדעת, וכך מצליחים להתקדם בהתמדה.

קשה יותר משנדמה

אנו מבלים זמן רב במחשבות על העתיד – עד שעה אחת מכל שמונה – ובכל זאת אנו לא מצליחים לפעול כדי להשיג את העתיד שאנו רוצים בשביל עצמנו.
הבעיה הראשונה היא שאנחנו אופטימיים מדי לגבי העתיד. הפסיכולוג ניל ויינסטין (Weinstein) מאוניברסיטת רטגרס גילה כי לסטודנטים באוניברסיטה יש ציפיות ורודות מדי לגבי בריאותם, אורך נישואיהם וכמות הטיולים שיעשו לאירופה בהשוואה למתרחש בפועל, לפי מחקרים של מגמות באוכלוסייה. במחקר אחר דיווחו נשים צעירות שהן מצפות להיות אסרטיביות וישירות בראיונות עבודה. אך ברגע האמת הן מאופקות יותר משחשבו"אנחנו מצפים שהעתיד יביא איתו את האני הטוב ביותר שלנו," אומרת פג סטריפ, מחברת הספר Mastering the Art of Quitting. אך במקומו אנחנו מקבלים את העצמי הרגיל שלנו ונאבקים באותן תכונות – פחד, עצלנות, דחיינות – שמגבילות אותנו גם כיום.

לא זו בלבד שאנו מעריכים יתר על המידה את יכולתנו לחולל שינוי בחיינו, אלא שאנחנו לא מבינים כמה מאמץ נדרש לשם כך ואיזה מחיר עלינו לשלם. כשאנו חושבים על המשרה הניהולית שאנחנו מתכננים להשיג, אנחנו לא חוזים את הלחץ המתמיד שמתלווה אליה. אנחנו מדמיינים את עצמנו מחבקים תינוק חמוד, אבל לא מביאים בחשבון לילות ללא שינה. אנחנו חולמים בהקיץ כיצד הסרט התיעודי שלנו מתקבל לפסטיבל סאנדנס, אבל לא מפנימים את העמל הכרוך בהפקתו. כולם חולמים על חגיגות ניצחון. מעטים מפנטזים על אימוניםכדי להימנע מהמלכודות האלה בתהליך ההמצאה-מחדש, חפשו אנשים שכבר הגשימו את החלום שעליו גם אתם חולמים, מציע הפסיכולוג דניאל גילברט מהרווארד בספרו Stumbling on Happiness. אנשים אלה יסבירו לכם מה קורה במציאות – הטוב והרע גם יחד. היפגשו לשיחה עם בעלים של מלון "בד אנד ברקפסט" לפני שתתחילו לחפש נכסים לקנייה. דברו עם כמה שחיינים מקצועיים על אתגרי ותגמולי התחום לפני שתתחייבו לתוכנית אימונים.

קשה לצפות במדויק את ההשפעה של השינוי על עולמנו, בין היתר משום שאנחנו לא טובים במה שמכונה "חיזוי רגשי" (affective forecasting). "אנחנו גרועים בחיזוי התחושות העתידיות שלנו," אומרת סטריפ. ידוע היטב שאנחנו מצפים שהישגים והצלחות יתרמו לאושר שלנו יותר משקורה בפועל, כי אנחנו מסתגלים לשינויים בחיים, גם לשינויים גדולים, במהירות ואז חוזרים לרמת האושר הרגילה שלנו. בדומה לכך, כשדברים נוראים קורים לנו אנחנו לא מתרסקים כפי שהיה אפשר לצפות: בסופו של דבר אנחנו נוחתים שוב באותה רמת אושר שהיינו בה לפני כן.

אם יהיה לנו אכפת יותר מעצמנו העתידי, יהיה לנו גם קל יותר להילחם בנטייה להמעיט בערכם של תגמולים עתידיים, שבגללה אנו מתמקדים יתר על המידה בסיפוקים מידיים

כדי לקבל את ההחלטות הטובות ביותר לגבי העצמי העתידי שלנו, עלינו להפסיק לדמיין את האדם ההוא כזר, ולהבין שמדובר בנו. האל הרשפילד (Hershfield), מרצה לשיווק מ-NYU, ערך מחקרים שמראים כי אנשים המזדהים עם עצמם העתידי מקבלים החלטות טובות יותר למען עצמם, כמו לחסוך יותר לגיל פרישה.
כדי להניע אנשים להתנהגות פרודוקטיבית וממוקדת בעתיד, ביקשו הרשפילד וצוותו מהנבדקים להביט בתמונות וירטואליות של עצמם העתידי. "זה כלי עזר מבוסס-דמיון," הוא אומר. "אנחנו מאמינים שהוא משכנע אנשים לחשוב על עצמם העתידי ולהיכנס לנעליו." אם יהיה לנו אכפת יותר מעצמנו העתידי, יהיה לנו גם קל יותר להילחם בנטייה להמעיט בערכם של תגמולים עתידיים, שבגללה אנו מתמקדים יתר על המידה בסיפוקים מידיים. אם תדמיינו את עצמכם העתידי כאימא, טייל עולמי, או פנסיונר שמטפס על הרים, אולי יהיה לכם קל יותר לבחור בסלט וחצי שעה בחדר הכושר במקום בהמבורגר, צ'יפס וחמישה משחקים ב"קנדי קראש."

יעדי זהות

כשאתם מתכננים את המצאתכם-מחדש, היו מציאותיים ככל האפשר. "לא כדאי לכם להיות אופטימיים מדי בשלב התכנון כי אתם עלולים לבחור ביעד הלא נכון," אומר פיטר גולוויצר, פסיכולוג מ-NYU שחקר יעדי זהות.
צריך גם לשקלל את העובדה שיעדי למידה, או יעדי תהליך, מציאותיים יותר וקלים יותר להשגה מאשר יעדי ביצוע, או יעדי תוצאה. החליטו: "אני הולך ללמוד לבשל היטב," ולא: "אני הולך להיות שף עם כוכב מישלן."

בגיל 36 ראה רוברט זילצר מסקוטסדייל, אריזונה, שהוא הולך ועולה במשקל, וחיפש דרך לבלום את ההשמנה. "המותניים שלי התרחבו בכמה סנטימטרים ולכן הייתי צריך לקנות מכנסיים חדשים," הוא מספר. כמומחה להרזיה עם היסטוריה משפחתית של מחלות לב שרוצה לתת דוגמה למטופליו, הוא היה להוט להמציא את עצמו מחדש והחליט שייעשה זאת בעזרת חלום המלווה אותו זה זמן רב: לרוץ מרתון. איך יצליח רופא עסוק, בעל, ואב לשני ילדים קטנים למצוא זמן להתאמן? הוא התחיל בכך שנמנע מהנחה שבגללה אנשים רבים פוסלים מראש מהלכים משמעותיים בחייהם: במקום להמעיט בערך התמיכה שיקבל מבני משפחתו וסובלנותם לשיבושים שמאמצי השיפור העצמי שלו יחוללו בשגרת יומם, הוא עשה משהו שרק מעטים עושים: הוא שאל אותם מה דעתם. "אמרתי לאשתי, 'אני רוצה לעשות את זה, אבל אני חושש שזה יגזול יותר מדי מהזמן שאני מקדיש למשפחה'," אומר זילצר. "היא אמרה, 'אל תדאג, אנחנו נהיה בסדר. לך על זה'."

בפעם הראשונה שיצא לרוץ נגמר לו האוויר תוך כמה מאות מטרים. "הייתי מיואש," הוא אומר. אבל הוא למד להאט את הקצב והתקדם בהדרגה לקילומטר, ואז שניים, ואז שלושה, ובסוף הגיע גם ל-30. הוא מספר שבשלב זה, הבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה השעמום במהלך הריצות הארוכות"כשאתה משנה את התנהגותך, אתה חווה בתחילה תקופה של אי-יציבות," אומר מרקמן. "צריך הרבה אנרגיה מנטלית, וצריך לתכנן את הלו"ז שלך ולשחק איתו." וזאת אחת הסיבות לכך שהוא מייעץ לחתור למטרה מרכזית אחת בלבד בכל פעם. "אם תנסו לפעול בכמה חזיתות בו-זמנית, תיכשלו בכולן," הוא אומר.

הכשירו את הקרקע להצלחה

כדי להמציא את עצמכם מחדש עליכם ליצור הרגלים חיוביים ומועילים שיאפשרו לכם לשבור את השגרה שמלווה אתכם זה שנים. לאורך הדרך תפתחו רפלקסים חדשים ומערכת של תזכורות פנימיות לגבי הפעולות הנדרשות מכם בכל מצב ומצב. אם היום יום שלישי, והשעה שש בערב, הגיע הזמן ללכת לשיעור אמנות; אתם לוקחים את החומרים, נכנסים למכונית ונוסעים – במקום לחשוב על תירוצים להישאר בביתיצירת הרגלים חדשים היא כלי מהותי במאבק באינרציה. "יש אנשים שאומרים, 'אני רוצה להתחתן, אבל אני אחכה ואראה מה קורה.' זאת גישה לא ממוקדת," אומר מאייר. "אך אם תאמרו, 'אני רוצה לפגוש אדם חדש כל כמה שבועות,' הרי לכם תוכנית שתגדיל את סיכוייכם למצוא בן זוג."

חוקרים מסוימים אומרים שדווקא אנשים הישגיים מועדים לזנוח מטרות ארוכות-טווח. הם מקדישים את עצמם לדרישות היומיומיות ולא מפנים זמן לחשוב על העתיד

אם תפרקו את תוכנית ההמצאה-מחדש לפעולות שאפשר לעשות מדי יום, תוכלו לשלב מטרות ארוכות-טווח בהווה. "אם לא תעבדו עליהן קצת בכל כמה ימים," מזהיר מאייר, "סביר להניח שלא תגיעו אליהן." כשאתם משלבים את מאמצי השינוי האלה ברשימת המטלות היומיומית שלכם, היו כנים עם עצמכם לגבי הזמן שנדרש להשלמת כל שלב. כך תפחיתו את הסיכוי לתסכול ואכזבה. בפרויקט ארוך-טווח ישנן מטלות שאורכות חצי שעה, מטלות שאורכות שבוע, ושלבים שעשויים לדרוש שנים של מאמץ. תכננו בהתאם.

חוקרים מסוימים אומרים שדווקא אנשים הישגיים מועדים לזנוח מטרות ארוכות-טווח. הם מקדישים את עצמם לדרישות היומיומיות ולא מפנים זמן לחשוב על העתיד. מי שעסוק בכיבוי שריפות במייל לא מקדם את תוכנית החומש העסקית שלו. אתם לא יכולים להיות אחראים לכל דבר המתרחש בסביבתכם – לפעמים אין ברירה אלא לענות על המיילים האלה – אבל אתם יכולים לשלוט בכמה גורמים חיצוניים וכך להכשיר את הקרקע להצלחה. אם המטרה שלכם היא לרדת במשקל, מלאו את המקרר בפירות טריים. אם אתם לומדים שפה חדשה, שימו את ספר הלימוד ליד הצלחת מדי ערב כדי שתעשו את שיעורי הבית מיד לאחר הארוחה. חשוב יותר משנדמה לכם לבטל את הצורך לחצות את הבית כדי להוציא את החומר מהמגירה – הרי בדרך נמצאים הטלוויזיה, הטלפון, החשבונות והצעצועים המפוזרים של הילדים. כדאי גם להצטרף לקהילה של אנשים בעלי אותם תחומי עניין. זילצר מצא שותף לריצות סוף השבוע הארוכות שלו, וברוק רנדולף התחילה לעבוד בסוכנות אימוץ. "הזמן שתבלו עם אנשים בעלי מטרה דומה יעזור לכם להתמקד בה," אומר מרקמן. "וחוץ מזה, האנשים האלה הם מקורות ידע מצוינים."

מהמורות בדרך

תוך זמן קצר רכשתם קלידים, מצאתם מורה, קניתם דפי תווים ולמדתם לנגן את השיר הראשון שלכם. אבל עכשיו אתם מבינים כמה אתם רחוקים מהופעת הבכורה שלכם. זה הזמן לגייס אופטימיות. "אם יצאתם לדרך והשתקעתם במטרה, עליכם לדחוף את עצמכם עד ליעד," אומר גולוויצר. יש לנו כמות מוגבלת של מרץ וכוח רצון מדי יום. אם השקענו אותם בהחלטות קשות בעבודה, לא יהיה לנו כוח לצאת לערב פנויים-פנויות במוזיאון או ללכת לשיעור ערב בכלכלה. מודל זה של כוח רצון, שהוצג לראשונה על-ידי רוי באומייסטר (Baumeister) ועמיתיו, ידוע בשם "דלדול אגו" (ego depletion). עליכם להיות מודעים לו ולהישמר מפניו.

כדי לשמור על חיוביות ומוטיבציה חפשו דרכים לנטר את ההישגים שלכם לאורך הדרך. מחקרים מראים שאם תכתבו את יעדיכם, הסיכוי שתגיעו אליהם יהיה גדול יותר. חוקרים מאוניברסיטת מקגיל ואוניברסיטת טורונטו ביקשו מ-85 סטודנטים מתקשים להשלים תוכנית אינטנסיבית כתובה של הצבת מטרות; לאחר ארבעה חודשים הסטודנטים האלה היו במצב הרבה יותר טוב בלימודים מאשר הסטודנטים בקבוצת הביקורתרוברט זילצר כותב את זמני הריצה שלו לאחר כל ריצה ארוכה. גם אם המטרות שלכם מעורפלות יותר, אתם יכולים להעריך את עצמכם: יומן שבו תרשמו את הצעדים שנקטתם מדי שבוע וכמה התקדמתם בזכותם, יעיל להפליא בשימור המוטיבציה.

היזהרו לא להיות שחצנים ולחפף. גולוויצר ועמיתיו ביקשו מ-64 סטודנטים "ירוקים" לבצע רכישה בסופרמרקט מקוון. לאחר מכן הם קיבלו דירוג ירוק אקראי על בחירותיהם. ואז הם ביצעו משימת הכנת כובעים שאינה קשורה לראשונה, ואחריה התבקשו לנקות את עמדתם. 81 אחוז מאלה שקיבלו משוב שלילי על המשימה הראשונה הקפידו לשים את החומרים מפרויקט הכובע במכלי המחזור המתאימים, ורק 18 אחוז מאלה שקיבלו ציון חיובי במשימה הראשונה הקפידו על כך. "אתה מקבל מחמאה, ועושה הפסקת קפה," אומר גולוויצר. "בכל הנוגע למטרות ארוכות-טווח, צריך להיזהר משאננות." ומובן שיש לצפות למכשולים. "החיים אוהבים להקשות עלינו," אומר מאייר. "אל תאמינו שיש לנו שליטה מוחלטת. גם התוכניות המפורטות ביותר עלולות להשתבש, ועלינו להיות מוכנים לזה."

לעצור ולחשוב

לא כל אחד מבלה את חייו בניסיון להגשים את חלום ילדותו להיות ספורטאי מקצועי. "העולם אינו קופא על שמריו, וגם אתם לא דורכים במקום," אומר קפלן. ייתכן שעוד שנתיים, שלוש, או חמש שנים, לא יעניינו אתכם עוד החלומות שיש לכם כיום. וגם אם כן, ייתכן שבעתיד לא תהיו מרוצים מקצב ההתקדמות שלכם בהווהבדקו את התקדמותכם מדי שנה. יש אנשים שמשתמשים ביום ההולדת שלהם, בחופשת הקיץ, או בתחילת השנה כדי לבחון את עצמם ולראות אם הם בדרך הנכונה, או אולי צריכים להחליף מטרה. מחקר צרפתי שנערך לאחרונה עקב אחרי 704 נבדקים בוגרים במשך שש שנים וגילה שאלה מבינם שהיו גמישים מספיק לכוונן את מטרותיהם הגיעו לרמות גבוהות יותר של שביעות רצון.

מדי שנה, ביום שלפני המרתון השנתי של פיניקס, זילצר אוסף את מספר המתחרה שלו ונרשם למרוץ של השנה הבאה; כך הוא מחייב את עצמו להמשיך להתאמן. אחרי שחצה את קו הסיום במרתון העשירי שלו, הוא שדרג את מטרתו להשתתפות בטריאתלון איש הברזל, והתחיל להתאמן ברכיבה על אופניים ושחייה. הוא השתתף לראשונה בטריאתלון בחודש מאי בשנה שעברה, ומיד נרשם לעוד תחרות בנובמבר. "אני אתמיד בזה," הוא אומר.

אך יש מי שדבק במטרותיו למרות דעיכה במוטיבציה. "בני אדם מתוכנתים להתמיד," אומרת סטריפ. אנחנו לא אוהבים לפרוש ומאמינים שמוניטין של ותרנות הוא מבייש, במיוחד אם אנחנו מוּנָעים על-ידי גורמים חיצוניים. זה אינסטינקט שעוזר לנו להתגבר על מבוכה בטווח הקצר, אבל פוגע באושרנו בטווח הארוך. "אנשים עלולים להתמיד במטרות או מערכות יחסים שכבר לא מסבות להם אושר," היא אומרת. קל ליפול קורבן לעיקרון ה"עלות השקועה" – כבר השקענו כל כך הרבה זמן, כסף או מאמץ במטרה מסוימת, ויהיה חבל לנטוש אותה כעת. אבל המרץ והכסף שהשקעתם לעולם לא יחזרו. בנקודת ההערכה-מחדש עליכם להתמקד בבזבוז הפוטנציאלי של משאבים קיימים.

לפעמים אנו מתקדמים בכיוון הלא נכון בגלל הימנעות – כלומר הפחד מכישלון. "אם המחשבה שתטעו מטריפה לכם את השכל, רוב הסיכויים שתתמידו יתר על המידה," אומרת סטריפ. "חלק מהחוכמה הוא לדעת מתי מטרה מסוימת כבר לא תואמת את הרצונות והצרכים שלכם, ומתי אי אפשר עוד להשיג אותה." לפעמים ההתנתקות ממטרה – ויתור – היא נחוצה ומועילהכשאתם מסוגלים להבין מי אתם רוצים להיות ולדמיין סביבה שבה העצמי העתידי הזה מאושר יותר מהעצמי הנוכחי שלכם, או אז המצאה-מחדש היא מהלך הגיוני ואף בלתי נמנע. "אני באמת מאמינה שעלינו לסגור דלתות כדי למצוא את ההזדמנויות הנכונות," אומרת ווקי נוואבווזה, 43, מסאות' אורנג', ניו ג'רזי. אחרי שלוש שנים בלבד היא עזבה את הקריירה שלה כעורכת דין בתחום דיני תאגידים, אף שבעבר חשבה שהיא תמצא בה סיפוק. "אני אדם אקסטרוברטי, והיה חסר לי קשר אנושי," היא אומרת. "בנוסף, כבר חוויתי עבודה שאהבתי לפני שלמדתי משפטים – הייתי מגשרת בפתרון סכסוכים. היה קשה להתפשר על משהו אחר, ולעולם לא אעשה זאת שוב." כיום היא נהנית מעבודתה כמאמנת תקשורת בין-אישית.

כשאנו מצליחים להמציא את עצמנו מחדש אנחנו מתמלאים בתחושת גאווה, הישג ושביעות רצון. רנדולף לעולם לא תשכח את האושר שחשה בפעם הראשונה שבנה, ויל, נרדם בחיקה. היא מוקירה את רגעי האימהות הקטנים האלה מדי יום. "אתמול בלילה הוא חיבק אותי ואמר, "אני מצטער שהיה לך יום עצוב בעבודה, אימא'," היא מספרת בקול רועד מהתרגשותסטיב סילברברג, המתכנת שהפך ליזם טיולי כושר, חש אופוריה בכל טיול כשקבוצתו מגיעה לפסגת "אליזבת פס" בפרקים הלאומיים סקויה וקינג'ס קניון, או ל"אמורי פיק" ב"ביג בנד". זאת תחושה שהוא מעולם לא חווה כמתכנת, ובזכותה הוא מרגיש שכל הקשיים שעבר כדי להמציא את עצמו מחדש – הירידה בשכר, האופי המחזורי של תחום הטיולים, הבידוד שחווה העצמאי – השתלמו. "בגילי כבר מותר להיות ציני, אבל אני חושב שהעסק הולך להמשיך לצמוח," הוא אומר. "העתיד ורוד."

 Psychology Today. ©2014 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ביום חמישי ה־22 במאי 2014   על ידי רבקה וברי